Pre-ejaculate

From The GYE Wiki
Jump to navigation Jump to search

"Pre-ejaculatory fluid is released from the male urethra in amounts of up to 4 ml during sexual arousal, prior to ejaculation. It is said to originate from Cowper’s glands and the Glands of Littre, which open at different sites along the length of the urethra. These glands secrete an alkaline fluid containing numerous enzymes and mucus but no sperm." It would appear from a recent study that some men repeatedly leak sperm in their pre-ejaculatory fluid while others do not.[1]

In GuardYourEyes we don't consider releasing pre-ejaculate a "fall". However, it is certainly problematic when it happens outside the context of marriage, because the erection itself is asur[2]. Also according to the Arizal releasing pre-ejaculate required a tikun.

כתב בספר שו"ע סי' ר"מ עם ביאורים וליקוטים[3]:

טיפין דקודם תשמיש.

בענין קורבה שקודם התשמיש כתב המהרח"ו (פרי עץ חיים שער ק"ש שעל המטה פרק יא[4]) וזה לשונו: מורי (האר"י) זלה"ה אמר כי גם אותן הטיפות היוצאת מן האדם קודם הזיווג הם בכלל מוציא זרע לבטלה וצריך תיקון גדול על זה. עכ"ל.

אך שמעתי מהרב ברוך גריינמן (מדריך חתנים דבקיע שמיה) כדברים האלה:

כתוב בשלחן ערוך (יו"ד קפד ס"י) הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה. הגה, ואפילו בתשמיש שרי, ומכל מקום המחמיר שלא לפקדה רק בדברי ריצוי תבא עליו ברכה, וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי מלבד תשמיש, עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הש"ך יו"ד קצז סק"ג, ע"ש.

והנה במציאות אצל אדם רגיל כל חיבוק ונישוק חייב לגרום לקישוי וכל קישוי שבעולם גורם שתהיה מיפת לחלוחית שיוצאת אח"כ במות באבר, וכיון שמבואר כאן שמותר חו"נ ממילא משמע שהלחות הזו אינה נחשבת כזרע לענין איסור הוצאת ז"ל. ואומרים בשם החזון איש שזה כמין שמן שהגוף שולח לכלי הזרע כדי לשמן אותם ולהכינם לתשמיש, ואין ללחות זו דין של זרע. וכן אומרים בשם ר' משה פיינשטיין (עי' במ"ש באגרות משה אה"ע ח"ד סי' סו) ובשם עוד חכמים. החזו"א כותב באחת מאגרותיו (אגרות קודש ד') "ולא אסרו איסור הקישוי וההרהור אלא בדבר עבירה", משמע שאם זה לא בדבר עבירה אלא בזמן של היתר אז הקישוי הזה מותר.

ובאגרת אחרת (אגרות קודש ב') כותב החזון איש להזהר שהאבך לא יגע ויתחכך, וזה לשונו וזה שהותר[5] הוא דוקא באין אברו נוגע בבשר באשר בזה האבר מתקשה ואינו מזריע, ואחר הסיח דעתו האבר נופל ואינו מזריע".

אם כן כשאינו נוגע בבשר מותר למרות שיש לו הרהור, ולמרות שגורם לקישוי ולמרות שזה גורם לטפטוף הלחלוחית כנזכר, מכל מקום אין בזה איסור. וכך מקובל להורות ולהדריך, שאם לא כן אין שום אפשרות של פיוס לפני המצווה. אמנם צריך להזהר שהפיוס והקירוב לא יגרמו להוצאת ז"ל ממש, לכן צריך להזהר בשני דברים שהאבר לא יתחכך בשום אופן כמו שכתב החזו"א, אמנם במציאות זה מאד קשה אבל צריך להזהר בזה, והדבר השני הוא ששלפוחית השתן לא תהיה מלאה כי זה גורם לגירוי ועלול לגרום להוצאת ז"ל עד כאן מה ששמעתי ממנו. (וע"ע בזה בשו"ת עולת יצחק ח"ב אה"ע סימן רמב).

והעיר על זה בספר "שיקדש עצמו":

אכן הוכחה זו אינה מוכרחת דבר כתב בעל מסגרת השלחן בספור ישועות חכמה (חוסן ישועות סי' קנא): "ואם נמצא בדברי רז"ל בפוסקים איזה קולא בחיבוק ונישוק באשתו טהורה שלא בשעת תשמיש, הוא דוקא באדם שאינו מחומם כל כך ובטוח שלא יבא על ידי זה לידי קישוי ולא לידי הוצאת זרע לבטלה, ואפשר דאיירי כשאינו עושה לתאוה רק לאהבה או בסתם, וכעין שכתב ברש"י ברכות (דף כ"ד) אשתו כגופו ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי כו', ובסכף משנה כו' דכיון דגס בה לא מהרהר כו', ומהרז"ש (שולחן ערוך הרב) כתב כו' שאשתו כגופו שהואיל שרגיל בה לא יבא לידי הרהור".

וכיו"ב כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' קעח) שמה שהתירו הפוסקים חיבוק ונישוק ביוצא לדרך בעונת חשש וסתה הוא משום ש"לא חששו שמא יתקשה כיון שיודע לכתחלה שאסורה לו לתשמיש כו'".

לפי זה אין כל הוכחה מהרמ"א והש"ך שהתירו חיבוק ונישוק ללא תשמיש, שלא סבירא להו איסור ז"ל בטיפות היוצאות קודם התשמיש מחמת הקישוי.

מקורות נוספים

בשער המצות להרח"ו פרשת נח כתב:

ענין איסור הוצאת ש"ז לבטלה ... ולכן צריך האדם ליזהר מאד להיות שורה על הבטן עד שיכלו טפות הזרע לגמרי כמש"ל בד"ו ע"א וכן יזהר שלאחר ששמש מטתו אפילו מאותם הטיפות שהם כמו מים ואינם קשורות כלובן ביצה כי כל זה בכלל השחת הזרע.

ובשער הכונות דרושי הלילה דרוש ז כתב:

גם יש עון אחר דומה לזה והוא מי שמשמש מטתו ואינו שוהא עד שיצאו כל הטיפין לגמרי כי אותם שיורי הטיפות היוצאות לבטלה אף על פי שאינם ראויים להוליד עכ"ז נבראים מהם ג"כ בחי' מזיקים ומשחיתים רעים ע"ד הנזכר. ע"כ.

[וכתב שם בנו רבי שמואל ויטאל בהגהה: אמר שמואל היינו דאמר קרא שכר פרי הבטן שמשהין עצמם על הבטן עד שיצאו כל אותם הטיפות לגמרי בסוד שיורי כוסות אע"פ שחז"ל דרשו האי קרא בממתינים לנשותיהן עד שיזריעו תחילה מ"מ המקרא נדרש לכמה אופנים וממילא תהי שגם הטיפות הקודמות אל טיפת הזרע הגמו' הוא בכלל החומרא הזאת כנלע"ד.]

...ועוד טעם אחר ע"פ הסוד כי הטיפה ההיא מתלבשת באותה הקלי' דאשת זנונים בבחינת רע גמור בלי שום טוב כלל כיון שכל כונתו היתה לרעה לבד ורשע הב' נק' מי שאינו משהא עצמו על הבטל עד שיכלו כל ניצוצות הזרע ולאיש הזה אם אין בידו עבירה א' אלא זאת ואפילו זאת אינה עבירה גמורה אמנם היא כלולה מטוב ורע כי כוונתו בתשמיש ההוא היתה לטובה בבת זוגו אלא ששיתף בו רעה זו, ולכן כנגד זה הנה שיורי הטיפות ההם מתלבשות בקלי' נוגה הנקרא טוב ורע כנודע אצלנו.

ובטעמי המוות להרח"ו פרשת נח:

והיה אומר מורי זללה"ה כי גם אותן טפות דיהות שיוצאין מאדם קודם זיווג הם בכלל ש"ז לבטלה וצריך תקון גדול, ותעון עון זה כתבנו בשער יחודים בענין תקון העונות".

וכתב על כך בספר שיקדש עצמו עמד 426:

מדבריהם למדנו שהריר המכונה בזמננו "נוזל טרום שפיכה" (הואו חומר סיכה המופרש מבלוטות קאופר" אל תוך האבר כהכנה למעבר הזרע בו, ולפעמים גם בו מעורבים תאי זרע [עת דודים עמ' 22]) אם יוצא לחוץ קודם הזיווג יש בכך משום זרע לבטלה לדעת האריז"ל.

אור החיים הקדוש פרשת ויצא (כט, כג):

ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת מצוה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו עדות לו בתורה (לקמן מ"ט ג') ראשית אוני, ועיין מה שכתבנו שם, אשר על כן הרחיק הראות בה ותיכף ומיד בא אליה לשמור חומו בל יחלל בריתו ברית קודש, וגם אחר גמר ביאה לא הכיר בה כי כיבה הנרות כמשפט לאוהבי שמו (או"ח סי' ר"מ) עד אור הבוקר.

  1. Stephen R. Killick, Christine Leary, James Trussell & Katherine A. Guthrie (2011) Sperm content of pre-ejaculatory fluid, Human Fertility, 14:1, 48-52, DOI: 10.3109/14647273.2010.520798
  2. Even Hazer 23:3 אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור.
  3. מופיע ב"אוצר החכמה" תחת שער הקדושה - ליקוט מדברי הרמב"ם - אגרת הקודש - לקט בעניני קדושה.
  4. עמ' נח,א בדפוס הישן.
  5. החזון איש שם כתב לאדם שמחמת רפואה היה אסור לו לשמש, ושאל אם מותר לו לפוקדה בקירוב בלבד, או שיש לו לחוש להוז"ל בעת הקירוב. ועל זה השיב לו החזון איש שלפי טבע בני אדם הבריאים אין ש"שז יוצא ע"י הרהור ולכן מותר לו לפוקדה בקירוב ואין לו לחוש להוז"ל, ועל זה הוסיף וכתב וזה שהותר וכו'.